על ענקות וזערוריות, פרופורציות וקנה מידה ביצירותיהן של נשים

הרצאתי מבוססת על תזה שכתבתי לתואר שני בחינוך לאומנויות ובה בחנתי את האפשרות שיש בהוראת אמנויות למנוע הפרעות אכילה אצל נשים ונערות. הפרעות אכילה כרוכות בצמצום והרחבת המקום של ילדות ונשים במרחב והן ביטוי להקצנה ועיוותים של אידיאליים תרבותיים. מושגים כמו "קטן" או גדול" אינם רק כמותיים אלא יש להם משמעויות תרבותיות והם ביטוי לאידאלים, פנטזיות, ערכים והיררכיות חברתיות (אורבך 1997).

האמנות שנמצאת בחלל ביניים, ה"מרחב פוטנציאלי" במונחיו של ויניקוט מאפשרת לערער על מושגים של מרחב וזמן שנתפסים כחוקי יסוד בלתי משתנים, לדמיין וליצור אפשריות חדשות שאינן מקובלות בתרבות ובכך וליצור דימוי גוף חלופי באופן שאינו הרסני.

אציג תחילה את הרקע התיאורטי ואדגים דרך יצירותיה של האמנית סוזן ולדון (1867-1938), שהייתה אמנית קרקס, מודל עירום ואמנית, סוגיות ותמות מרכזיות הקשורות לקלאסיקה ולמודרניזם בהתייחסות לגוף הנשי העירום. לאחר מכן אראה כיצד צורות ותכנים אלה באים לידי ביטוי אצל נשים אמניות בישראל במחצית השנייה של המאה העשרים ולאחריה.

משך ההרצאה: כשעתיים.